בואו נדבר רגע על קשר עין –
אז מה הביג דיל?
אחרי מלחמת העולם השניה
בחלק מבתי היתומים באירופה
התקבעה נורמה שלא לגעת בתינוקות
מחשש להפצת מחלות ומגפות.
התינוקות קיבלו צרכים בסיסיים
כמו אוכל, תרופות ונקיון,
כל מה שהיו צריכים, לכאורה.
הכל – מלבד קשר עין ומגע אנושי.
רבים מהתינוקות מתו, ואחרים לא התפתחו באופן תקין.
תינוקות זקוקים למגע וקשר עין,
המבט האנושי הוא צורך חיוני להישרדות.
אנשים צריכים להיראות כדי להישאר בחיים.
ממש כך.
בנוירופסיכולוגיה בתואר השני למדנו שהמוח של התינוק מתפתח, ממש כך, כאשר יוצרים איתו קשר עין.
ככל שהקשר עין והקשר הבין אישי הם יותר קרובים ואינטימים
כך אנו מתפתחים יותר רגשית.
הטכנולוגיה היום זוכה במרבית התשומת לב,
והאנשים סביבנו זוכים לפחות ופחות הזנה רגשית
של מבטי עיניים ומפגשים בין אישיים
ובמקום זה השיחות עברו לצ'אטים או לווטסאפים/ פייסבוק…
ואני לא יוצאת נגד הטכנולוגיה כי אני חושבת
שנעשו שיפורים ושידרוגים מדהימים באיכות החיים
בדור שלנו בזכות הטכנולוגיה.
אבל כן איבדנו את האינטימיות הנוכחת…
שאין לה תמונה לרשת או לייק
אלא פעימות לב המסתנכרנות כששני אנשים
נמצאים ביחד ובקשר בין אישי קרוב
והעיניים נפגשות.
לפני כמה שנים הייתי בריטריט קסום
עשינו מעגל גדול חיצוני ועוד מעגל פנימי
והבקשה היתה – להביט אחת לשניה בעיניים
מבלי לדבר במשך 2 דקות…
ואז היה "גונג" ופגשנו עוד זוג עיניים
לא הכרנו עדיין אחת את השניה בשמות
רק קשר עין ארוך (ומעט חשוף ומביך)
אחרי שהסכמתי להתמסר לתרגיל
פגשתי עיניים שלא הכרתי
בהתחלה היו לי קולות בראש
וככל שהזמן עבר… משהו בי התרכך עוד ועוד
הסכמתי לתת למבוכה ולכל הקולות לעבור דרכי
ולא התנגדתי להם
ואז באופן בלתי נשלט הגיעו דמעות כנהר
שזלגו לי על הלחיים חרישית,
החיבור נעשה חזק ומשמעותי עבור שתינו
רק מהקשר עין הארוך וממושך
כאילו הזכיר לי באופן עמוק
כמה אני ראויה, אהובה ונראית.
החוויה הזו היתה לי מפעימה, מחברת ומרגשת.
לא פלא שבדור שהטכנולוגיה וסמרטפונים שולטים
אחוזי החרדה, חרדה חברתית ודיכאון גדלו משמעותית…
אני נפגשת עם זה בקליניקה ובין בני נוער
אבל לא רק.
בטכנולוגיה אנחנו לא מתבוננים במי שמתבונן בנו,
ההטעיה הפסיכולוגית הגדולה של הרשתות היא אשליה
שאפשר לפצות על האיכות בכמות,
ושאפשר לממש את הצורך שלנו בתקשורת עמוקה
באמצעות תקשורת המונים.
כל לייק הוא כאילו נראות… אבל זה רק בכאילו.
אנחנו משתוקקים לנראות מלאה על ידי
מי שגם אנחנו רואים חזרה.
מה אני אומרת?
לא פלא שבדור שלנו יש צימאון לריטריטים.
בואו נגביר את האפשרויות שלנו לחיים בריאים
לקשרים, מפגשים אמיתיים, קשר עין
שהם צורך בסיסי ולא מותרות.
יש המון קבוצות פלייבק בכל הארץ…
ומנחים מנוסים, אנושיים ונפלאים!
רוצו להירשם לחוויה האנושית המדהימה הזו
המחברת לבבות ומזינה את ההתפתחות הרגשית ואנושית
באהבה, חמלה, קשר עין אמיתי, נראות, אמפתיה,
שבט אנושי פועם , יצירתיות ותנועה.
ושוב, תודה למיכה גודמן על הספר המדהים שלו
שאחרי כל פרק שאני קוראת
אני אומרת לעצמי –
התשובה לעידן הזה היא "פלייבק"!